וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה (כג,א)

~החיפוש~   

אחד מידידיו של הג"ר שמואל קובלסקי פגש אותו ברחובה של עיר. היה זה במוצאי שבת קודש לאחר ההבדלה, ושאל אותו: "לאן הפנים מועדות?" רבי שמואל השיב: "הריני מחפש שידוך". הידיד הוסיף ושאל: "למי השידוך?" ונענה: "עבור בתי". "ובת כמה היא המדוברת?" - המשיך הלה להתעניין. "בת ארבע עשרה שנה" - היתה התשובה. עתה גברה פליאתו של הידיד, הוא הגביה גבותיו ותמה: "וכי בגיל כזה כבר מחפשים שידוך? נעמד הרב קובלסקי בפינת הרחוב, והחל להסביר לו: "ראה ידידי, ברצות השי"ת, כאשר תגיע בתי לפרקה, אחפש לה חתן בן תורה ותלמיד חכם. אך כיצד אדע האם הבחור המיועד הוא מתמיד בלימודיו? כמובן שאז אצטרך לעקוב אחריו בישיבה. וכיצד אדע האם התמדתו היא התמדת אמת, או שמא זהו משהו זמני, נגרר הוא אחרי הסביבה, כשיש סדר הוא לומד אבל כשאין מסגרת הריהו מתבטל! אז אמור לי אתה, היאך אוכל לעמוד על טיבו האמיתי של הבחור, ולבחון את שקדנותו ללא כחל ושרק"? הידיד הביט בהערצה ברבי שמואל, וציפה למוצא פיו. "ובכן - המשיך הרב קובלסקי - במוצאי שבתות ובימים טובים, שהם "זמני דמפגרי בהו רבנן", עובר אני בבתי המדרשות ובהיכלי הישיבות שבעיר, בולש ומחפש אחרי בחור רציני שיושב ולומד. מחפש אני בחור כבן ארבע עשרה או חמש עשרה שנה ששוקד על תלמודו דוקא בעתות שכאלו. לאחר שמצאתי בחור שכזה, הריני שם עליו את עיני לטובה. ואם גיליתי שהשקדנות הינה דבר קבע אצלו, או אז אני בוחר אותו כחתן לבתי".

וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ (כג,ב)

אחרי שנודע לאברהם ששרה נפטרה אומר הכתוב: וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה ורק אחרי זה רשום לִבְכֹּתָהּ. זה אמור להיות הפוך.. אתה שומע שמישהו נפטר.. קודם כל אתה בוכה.. כואב לך , יש לך צער, אחרי זה עושים הספד. ודרשו המפרשים שמאחר והשטן שניסה להכשיל את ניסיון העקדה של אברהם ויצחק. לא רצה אברהם קודם לבכות שמע יחשב לו שהצטער על המצוה והעמידה בניסיון, שאומר המדרש שבגלל זה ששמעה שרה על מה עם יצחק והעקידה, פרחה נשמתה. ולכן קודם הספיד אותה ורק אחרי זה גם בכה. אמר הרב יצחק ברנר זצ"ל הספד – אותיות "הפסד", בו יבטא המספיד את גודל ההפסד בהסתלקותו של הצדיק. ודעו שכל המצטער במיתת הצדיק מתכפרים לו עונותיו, ולכן תיקנו לקרוא בפרשת אחרי מות ביום הכיפורים כדי שישמעו הקהל על פטירת שני בני אהרון הכהן ויצטערו על כך, כי כל המצטער על אבדת הצדיק, ובפרט ששופך כמה דמעות על כך, מכריזים עליו בגן עדן ואומרים: "וסר עונך וחטאתך תכופר. ומלבד זה יהיה לו זכות שלא ימותו בניו בחייו, ועל זה אומר הכתוב: "יראה זרע יאריך ימים"(ישעיה נג) 

(ילקוט מעם לועז, פרשת חיי שרה סימן לב- הביא בשם הזוהר פרשת אחרי מות).

אֶרֶץ אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף (כג,טו)

הסבא מקלם שואל: לכאורה רואים כאן שינוי קיצוני אצל עפרון, שבתחילה אמר עפרון לאברהם: 

"הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לָךְ וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ לְךָ נְתַתִּיהָ" (כג,יא), ואם כן רואים שהיה עדין נפש שאינו רוצה שום ממון, ואחר כך אמר: "אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה הִוא" (כג,טו), ומכאן הבין אברהם שמכיוון שהזכיר לו הסכום שהוא רוצה ארבע מאות שקל כסף, מיד "וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן" (כג,טז), ואם כן צריך להבין מניין בא השינוי הזה בעפרון מן הקצה אל הקצה? ותירץ הסבא מקלם, על פי המעשה הבא: מסופר על רבי יהונתן אייבשיץ שהיה לו ויכוח עם חכמי המדע, הם אמרו כי יכולים ללמד את החתול דרך ארץ ונימוס שיתנהג כמו בן אדם ולהפוך את טבעו, ור' יהונתן אייבשיץ לעומתם טען, כי אי אפשר להפוך את טבעו. החכמים קיבלו על עצמם עד זמן מסויים, ללמד את החתול מנהג דרך ארץ. כיון שבא יום המיועד, בא קהל גדול לראות את הפלא, איך שהחתול מסדר שולחנות ומציע מפות, וכל אחד שנכנס לבית, ניגש אל החתול והשתחווה לפניו וקיבל את כל אחד בכבוד, והושיב כל אחד במקומו. ואחר כך הלך החתול והביא לפני הקהל טס עם יין כדי לכבד אותם, ונשא הטס עם כוסות יין. והנה כיון שרצה לעלות על השולחן עם היין. פתח רבי יהונתן אייבשיץ קופסא ויצא משם עכבר, כיון שראה החתול את העכבר, עזב את הטס עם היין וכל היין נשפך על השולחן, והוא רדף אחרי העכבר להשיג אותו. ואז הודו כולם לר' יהונתן, כי אי אפשר ללמד את החתול שישנה את טבעו. כך היה העניין גם עם עפרון. כל זמן שלא ראה את הכסף בעיניו, היה נראה איש עדין כמו החתול, אבל כשאברהם לקח את הכסף בידו, שמע הוא את הצלצול של הכסף, מיד הפך לאיש אחר, ואז שכח את כל העדינות שלו, ורדף אחר הכסף כמו שהחתול רדף אחר העכבר.  

וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים (כד,א)

אומר דוד המלך ע"ה בתהילים (עא,ט): "אַל תַּשְׁלִיכֵנִי לְעֵת זִקְנָה כִּכְלוֹת כֹּחִי אַל תַּעַזְבֵנִי".

שמעתי על כך ביאור נפלא, שמבקש דוד המלך מהקב"ה "אַל תַּשְׁלִיכֵנִי לְעֵת זִקְנָה" הכוונה, שיש ימים בעבודת השם, שקוראים להם "יְמֵי  זִקְנָה" – ימים בהם לאדם אין כח וחשק להתפלל, ללמוד תורה ולעשות מצוות, הוא מרגיש עייף. ולכן מבקש דוד המלך מהקב"ה "אַל תַּעַזְבֵנִי", תעזור לי תמיד שיהיה לי סעייתא דשמייא לרצות ולעשות מצוות ומעשים טובים. 

וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים (כד,א)

אמר רב אחא: יש לך אדם שהוא בזקנה ואינו בימים, ואינו בזקנה, אבל כאן זקנה כנגד ימים וימים 

כנגד זקנה (בראשית רבה נט, מ). כדי להבין את דברי המדרש הנ"ל, יש להקדים את המעשה דלהלן: מעשה באדם אחד, שנזדמן לאחת מערי ההר הרחוקה מישוב, וכל תושביה יהודים יראי ה' בתכלית, ובין היתר ביקר במקומות הקדושים שבה, וכן ביקר בבית הקברות. והנה בהיותו בבית הקברות עבר על פני המצבות, וראה דבר מוזר מאוד, על המצבות חרוט גילם של הנפטרים, זה חי שש שנים ומספר חודשים, וזה חי עשרים שנה ומספר שבועות, זה שלושים שנה ומספר ימים, והקשיש שבכולם אינו עובר ארבעים שנה. ותמה מאוד על זה ואמר, האם הארץ הזו אוכלת יושביה? והרי במו עיניי ראיתי בתוכה אנשים זקנים ובאים בימים. מיד ניגש אותו אדם לראש חברת קדישא להסביר לו פשר הדבר. אמר לו ראש החברת קדישא: דע לך, כי מנהג מקומנו מימי קדם לרשום על המצבות רק את החיים הרוחניים שחי אדם על פני האדמה, והם הזמנים שניצל אותם לתורה ולמצוות, וכל אחד מאתנו, מיום עמדו על דעתו, רושם כל שעה ושעה שהקדיש לתורה ולעבודה וגמילות חסדים, ובעת זקנתו אנו מצרפים את השעות לימים, וימים לחודשים, וחודשים לשנים. הסכום הכולל נטו החיים רושמים על המצבה, וכל חיי ההבל שהם ברוטו לא נזכרים, כי מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש, וחכמינו אמרו שלמעלה מן השמש והיא תורה ומצוותיה יש יתרון. ואם כן חיי האדם האמתיים הם אלו שהקדיש לתורה ומצוותיה. כששמע אותו אדם דבר זה עמד וקרא בהתפעלות: "ברוך ה' שבחר בעם סגולה". ועל פי מעשה זה יובן הפסוק: "ואברהם זקן בא בימים". שאברהם לא היה זקן "ברוטו", אלא בא בימים, בא בחשבון הימים, שכל ימי חייו עלי אדמות, לא הייתה בהם שעה אחת לבטלה, ולכן בירך אותו ה' בכל. (עטרת אליהו)

וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי לְיִצְחָק (כד,ג)

בחור-ישיבה התקשה למצוא את זיווגו בשל צלקת בפניו. בצר לו, פנה למעונו של הגר"ח קנייבסקי שליט"א. נכנס בחור הישיבה, לקבל את ברכת הגר"ח למציאת זיווג. שטח בפני הגר"ח את צרתו לעיכוב בזיווג עקב הצלקת הגדולה שבמצחו, ועוד, סיפר הבחור שהצלקת באה כתוצאה ממעשה חסד שעשה לפני מספר שנים. וצלקת זו מפריעה לו במציאת שידוך, בעוד חבריו נישאו כבר מזמן. הגר"ח שמע בקשב רב את דברי הבחור, ובסיומה של השיחה אמר לו: "בפגישה הבאה, תאמר לבחורה ולמשפחתה את סיבת הצלקת, אל תסתיר זאת יותר מאיש". ואכן, כעבור מספר ימים, צלצל הטלפון בביתו של הבחור. על הקו היה שדכן, שהציע לו שידוך, והבחור הסכים לפגישה. לא חלפו אלא ימים אחדים - והפגישה הראשונה הגיעה. בפגישה עם המדוברת, גולל הבחור את סיפורו, כמצוות הגר"ח. "בילדותי", סיפר הבחור "ראיתי ערבי שרודף אחרי משפחה חרדית ברחובות ירושלים. "ניסיתי לעזור ולהציל אותם מידו של הערבי המחבל. בס"ד הצלחתי להפריד ביניהם ולהצילם ממנו, תוך כדי שהמחבל מכה אותי נמרצות וחותך אותי בפניי. לשמחתי, המשפחה ברחה - והצלקת המופיעה על מצחי היא תוצאה של המאבק עם המחבל". הבחורה הופתעה למשמע הסיפור - ואמרה לבחור בקול חנוק: "אני הילדה ההיא, של אותה משפחה. אני זוכרת היטב את הסיפור ואת הנס שהיה לנו בזכות תושייתו של הנער שבא להצילנו מידיו של המחבל". מיותר לציין, כי ימים אחדים לאחר מכן, חגגו במשפחות את שמחת האירוסין, כשהמכנה המשותף של בני הזוג, הופך לשיחת היום. כששמע הגר"ח על פרטי השידוך המיוחד, אמר לבני ביתו: "הכל משמים".

וַיַּבְרֵךְ הַגְּמַלִּים מִחוּץ לָעִיר אֶל בְּאֵר הַמָּיִם לְעֵת עֶרֶב לְעֵת צֵאת הַשֹּׁאֲבֹת (כד,יא)

רמז נאה מובא בפסוק זה בשם רבי יצחק אסא זצ"ל מחכמי סוריא:

הנה אמרו חז"ל (ברכות נד): "ארבעה צריכין להודות; יורדי הים, הולכי מדבריות, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא". מרן השלחן ערוך (או"חר יט,א) מביא סימן מהכתוב 'וכל החיים 

יודוך סלה' . המילה 'חיים" היא ראשי תיבות: חולה, יסורים, ים, מדבר.

הלכה זו רמוזה בפסוק זה:

"וַיַּבְרֵךְ הַגְּמַלִּים" - ברכת הגומל, מי חייב בה?

"מִחוּץ לָעִיר" - אלו הם הולכי מדבריות.

"אֶל בְּאֵר הַמָּיִם" - אלו הם יורדי הים. 

"לְעֵת עֶרֶב" - זה ששכב במיטת חוליו (כמו שאומרים חז"ל 'עד שלא שקעה שמשו').

"לְעֵת צֵאת" - זה שהיה חבוש בבית האסורים ויצא.

ואימתי מברכים ברכה זו? 

"הַשֹּׁאֲבֹת" - ראשי תיבות: הברכה שמברכים אחרי ברכת תורה.

אָנֹכִי נִצָּב עַל עֵין הַמָּיִם (כד,יג)

"אָנֹכִי" -  רמז לפסוק (שמות כ,ב): "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ", שכדי לקיים פסוק זה,  צריך האדם להיות 'נִצָּב' עַל "עֵין הַמָּיִם", תלמידי החכמים והרבנים הם ה'עיניים' של הדור, אשר מנחים את הדור בכל צעד ושעל, על זה רומז הפסוק: בכדי לקיים את "'אָנֹכִי' ה' אֱלֹהֶיךָ", צריך האדם להיות 'נִצָּב' בדעתו לקיים דברי חכמים שהם 'עֵין הַמָּיִם'- היינו העיניים של תורתנו הקדושה.

שרה אמנו מלמדת אותנו לעמוד בכל ניסיונות החיים  (הרב משה דיין)

הפרשה מתחילה "ויהיו חיי שרה מאה שנה, ועשרים שנה, ושבע שנים, שני חיי שרה" וכבר שאלו בזה רבותינו למה צריך את כל האריכות הזו. ורש"י פירש 'שכולם שווים לטובה'. ויש להבין מה משמעות הדברים.

בספר 'בריתי יעקב' מבאר את הדברים באופן נפלא. הנה ידוע מה שאמרו רז"ל דג' ניסיונות גדולות יש בעולם. האחד- נסיון העוני. שיש מי שיאמר איך אוכל לקיים מצות צדקה שיש בו חסרון כיס, ואני צריך לעמול בעד לחם צר שיש לי בדוחק. וכן בענוין שמירת שבת יש לו טענה כזו איך אוכל לשמור שבת ולדקדק בו הלא אם אשמור שבת אפסיד ריווח גדול. וכן בשאר מצוות וביותר בהספקת תלמוד תורה ולגדל בניו לתלמוד תורה יאמר איך אוכל לשלם בעבורם כסף, הלא אני עני ואביון. ואדרבה אני רוצה שבני יהיה בעלי מלאכה או לילך לבית חנות והוא יפרנס אותי אח"כ, ואני פטור ממצוה זו. אך זו טעות, כי גם העני שבישראל יכול לקיים כל המצוות שבתורה הק' ואין טענה לפטור עצמו. ועל זה יש לנו ראיה מהלל הנשיא כמסופר בגמ' יומא (לה) שהיה מתחילה עני ואביון עד שחצי פרנסתו שהרוויח נתן לשמש של בית המדרש. והוא מחייב את העניים.

עוד יש נסיון העושר שיאמר העשיר איך אוכל אני להוליך בני לתלמוד תורה ולישיבה ללמוד, הלא אני הולך וסובב בכל עת אל קציני ארץ שרים ושרות, ואני רוצה שגם בניי יהיו מלומדים להתהלך עמהם ולדבר עמהם בכמה לשונות של האומות כנהוג, ולהיות בקי בכל המסחר הגדול שיש לי ובמלאכת השדה וכדומה. ובעניין שמירת שבת קודש שהמצוה למען ינוח שורך וחמורך ועבדך ואמתך איך אוכל לשמור זאת הלא כל שבת ושבת צריך אני להפסיד בשביל זה כמה מאות אשר יש לי כמה מאות בהמות ועבדים ושפחות, אין מצוה זו בשבילי לקיים. אך גם זה  שקר דיבר כי לפי תוספת הטובה אדרבה צריך להיות תוספת בעבודה להשי"ת וכמו שכתב החובת הלבבות (שער עבודת האלוקים פ"ז) ולא לגרע ח"ו בשביל רוב עשירות שיש לו. ועל זה יש לנו ראיה מרבי אלעזר בן חרסום כמבואר בגמ' (ביומא שם) שהיה עשיר גדול שהיו לו אלף עיירות ביבשה וכנגדן ספינות בים ואע"פ כן היה תנא גדול ולא הטרידו כלל וכלל העשירות שהיה לו.  

עוד יש נסיון שלישי כמו ביוסף הצדיק שהיה יפה תואר ופחז עליו יצרו. כך יש אנשים שיש להם צורה נאה והיצר מסית אותם שמח בחור בילדותיך והתענג בימי נעוריך ולא תהיה מחובשי בית המדרש כי מה גדולה יצמח לך מזה בעוה"ז טענות רבות ורעות כאלו. אבל עדות יש לנו מיוסף הצדיק שהיה יפה תואר מאד עד שהסיתה אותו אשת פוטיפר לדבר עבירה והוא עמד בניסיון למרות כל הקושי שבדבר. ולבסוף זכה גם לגדולה והיה מלך במצרים. הרי שיש להתגבר עצמו נגד היצר הרע אף אם הוא יפה תואר.  והנה בשרה אמנו הצדקת יש לומר ג"כ שהיה לה ג' ניסיונות הנ"ל ועמדה בצדקתה כי היו זמנים שהיה להם דחקות וכמו"ש "ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה" ואמרו רז"ל (פרקי דר"א פכ"ו) שלא היה רעב כזה בעולם עדיין. וא"כ היה להם ניסיון העוני ואע"פ כן עמדה הצדקת ג"כ בצדקתה ולא הרהרה כלל. ואח"כ בזמן העשירות כמו"ש "ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב" עד שהמליכו עליהם וכמו"ש רש"י שהמליכו את אברהם עליהם ואמרו לו נשיא אלהים אתה בתוכינו. וא"כ היה לה ג"כ ניסיון העושר. וכן היתה יפת תואר מאד עד שפרעה חמד אותה וגם אבימלך מלך פלשתים ואע"פ כן עמדה בצדקתה. והשמיענו התורה הקדושה זאת כאן בת ק' שהיה לה עושר וכבוד גדול מאד בעולם אע"פ כן כבת כ' בלא חטא, שלא הטרידה אותה העשירות מעבודת ה'. ובת כ' כבת ז' ליופי היינו ניסיון של יוסף הצדיק ואע"פ כן לא חטאה. "שני חיי שרה" בא לרבות שהיו לה ג"כ שנים של צער כמו ניסיון העוני הנ"ל ומכל מקום כולן שווין לטובה וזוהי המעלה של שרה הצדקת שעמדה באלו ג' ניסיונות של רבי אלעזר בן חרסום ושל הלל ושל יוסף.

~לחשוב על השני~ (מתוך עלון פחד דוד גיליון 741)

הגאון רבי נח אורלוויק שליט"א משגיח רוחני בישיבת "תורה אור", נשאל בפאנל תורני את השאלה הכל כך מטרידה; 'מדוע בעצם כל כך קשה לאדם לפרגן לשני'? בדברי תשובתו אמר המשגיח כי בדרך הטבע 

האדם חושב רק על עצמו. כבר מהיותו תינוק הוא לא מתחשב בשום דבר חוץ ממנו בעצמו. תינוק חושב שהוא מרכז העולם ומוכן לעורר יבשת שלמה אם מגרד לו בגרון והוא צריך כמה טיפות מים. רק אדם שמתבגר ומבין שיש גם לאחרים רגשות, יכול להתחיל לחשוב איך השני מרגיש, אם הוא זקוק למשהו. הקושי קיים גם אם ההתחשבות בזולת אינה על חשבונו, וכל שכן אם הוא צריך להקריב משהוא בשביל השני, שקשה לו. ברור אם כן שלפרגן קשה, בגלל שאדם צעיר חי בעולם של השוואות, אין לו עדין עולם שלו שאינו תלוי בזולת, והוא מודד את כל ההצלחות שלו בהשוואה להצלחות או לכישלונות של אחרים. השאלה המעשית היא כיצד מתגברים על האנוכיות, כיצד מצליחים לחשוב יותר על הזולת להרגיש שהוא קיים? הסבא מסלבודקא זצ"ל למד זאת מ...החיות. לפעמים נדמה לנו שאין צורך בעולם בחיות אכזריות המביאות לכאורה רק נזק. חז"ל אומרים שהקב"ה ברא את כל החיות, וזאת בכדי שהם ישמשו לו כשלוחים בעת הצורך להיפרע מהרשעים. והנה ידוע הוא כי החיות יודעות לפגוע רק במי שחייב ולא נוגעות במי שלא חייב. על אחת כמה וכמה שהאדם שהוא בעצם 'נזר הבריאה', ועליו להיזהר בכל מעשיו לא להיכנס בתחום של חברו ולא לפגוע בזולת. למשל, אדם עומד ומתפלל וכשמסיים פוסע ג' פסיעות לאחוריו, עליו להיזהר לא לפסוע בד' אמות של חברו ולא להפריע לו. גם בזמן שאנחנו מתלהבים בתפילה ומרימים את הקול, להיזהר לא לבלבל את השני בתפילה שלו. נכון אני מתפלל לפני ה' יתברך, אבל עלי לזכור כי השני הוא גם בן אדם ואינו בול עץ, אל תפריע לו בתפילה. אתה סיימת את תפילתך ופסעת ג' פסיעות כפי ההלכה, אבל יש כאן עוד בן אדם, לא קיר, ואל תפריע לו. תופעה מכוערת שלעתים נתקלים בה נמצאת דווקא בחדר המדרגות. כאן זרוק עטיפה של מוצר, כאן איזה 'פלייר' שחולק בתיבת הדואר וכדומה, וכעת הוא נח בשלום על משכבו בחדר המדרגות. ואם בחדר המדרגות עסקינן, פעמים רבות שכן חוזר עם בני משפחתו בשעת לילה מאוחרת מאיזו שמחה, וחדר המדרגות הומה ועולץ מהרשמים והחוויות שנצרבו באירוע. ומה עם שאר הדיירים שכעת ישנים? על ציווי התורה: "כל אלמנה ויתום לא תענון", מפרש רש"י: "והוא הדין לכל אדם, אלא שדיבר הכתוב בהווה לפי שהם תשושי כוח ודבר מצוי לענותם". ומנין אתה יודע מי השכן שלך, מי החברותא, מי זה שיושב לידך בבית הכנסת? אולי הוא נכלל בגדר 'תשושי כוח'? איך נצליח לא להסתבך עם הלאו הזה בלי הטענה של 'לא ידעתי'? העצה הטובה היא אפוא טמונה בתמרור האזהרה הזה; לחשוש שמא האדם שנמצא מולי - תשוש כוח הוא. נתייחס אליו בכבוד, נכיר בכך שהוא קיים. כך נוכל אולי לסלק את האטימות שלנו ונהיה קשובים לכל רחש שבלב. על הגאון הראי"ה קוק זצ"ל מסופר שהוא נמנע מלקבל שכר עבור השחיטה שבפיקוחו. ברור לכל שפיקוח על השחיטה אינו דבר של מה בכך, ועל שירות זה משלמים טבין ותקילין. אך הרב קוק זצ"ל לא אבה לקבל תשלום עבור תפקידו.את הסיבה לכך הטעים הרב באומרו "חושש אני שמא יתייקר משום כך הבשר, ויהיה מי שלא יקנה בשר כשר בגלל זה". הרב הסכים לוותר על שכרו משום שהוא ראה לנגד עיניו את זולתו, לא רק את טובתו האישית. הוא הקשיב לרחשי לבם של הכלל, וידע כי ייקור הבשר יגרום צער למישהו ואולי גם יוביל בסופו של דבר להכשיל אותו באיסורים חמורים. עדיף לו לוותר על שכרו ובלבד שלא לצער את זולתו!