שלח לחבר

בס"ד
רבנים.נט

ברוכים אתם בבואכם

חדשות האתר:


פינת הנשים

שלח שאלה לרבנים

הוסף שאלה


הלכות בשמירת העיניים:
זְהִירוּת סַכָּנָה

הלכות בשמירת הלשון:
לשון הרע על אפיקורוס

הלכות שליח ציבור - מותר לחזן לעלות להתפלל עם חולצה קצרה?


שאלה:(01/06/2021)

ידוע שאשה צריכה לכסות את המרפק, השאלה היא האם גבר חייב לכסות את המרפק מעיקר הדין?
והאם מותר לגבר להיות שליח ציבור עם חולצה קצרה? אשמח שהרב יסביר קצת יותר בהרחבה לגבי העניין של השליח ציבור כי אצלנו נוהגים להעלות אנשים שלדעתי לא שייך שיעלו והגבאים בעצמם עמי ארצות ומפתחות בית הכנסת בידיהם ומעלים ריקים ופוחזים אף בימים נוראים
לכן אשמח שהרב יענה תשובה באריכות ואני אדפיס ואחלק למתפללים כדי להסיר מכשול. 

תשובה:(הרב רביד נגר)

אחי היקר, כיון שהדבר מצוי מאוד בהמון בתי כנסת, אשתדל לענות על השאלה בהרחבה ואתה עשה בחכמתך להפיץ את הדברים ויפוצו מעיינותיך חוצה וזכות הרבים תעמוד לך ולכל מי שיפיץ את הדברים בכל אתר ואתר.

אשתדל לענות על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון. בעניין המרפק. מעיקר הדין גבר לא חייב לכסות את המרפק. אולם, ממידת חסידות טוב לכסות. ובדידי הוה עובדא שבצעירותי בעודי לובש חולצה קצרה ביקשתי ללמוד עם ת"ח גדול ודחה אותי  באמתלאות שונות ומשונות, עד שגילה לי שאין הוא דרך ארץ ללמוד בחולצה קצרה וקיבלתי על עצמי מאותו יום ואילך ללבוש רק שרוולים ארוכים. וברוך ה' הדבר סייע לי מאוד בעבודת ה' וראיתי ברכה בעמלי מתוך שאין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין ועל כן מודה אני לבורא יתברך שהאיר את עיני ושלח לי את הרב הנ"ל שהעיר לי בדרך נעימה וטובה וקיים את הפסוק: "הוכח תוכיח.. ולא תשא עליו חטא". 

האם שייך שגבר יהיה ש"ץ עם חולצה קצרה?
לא שייך שגבר עם חולצה קצרה יהיה שליח ציבור, הוא נקרא פוחח. אמרו חכמים (מגילה כד, א) שפוחח, שהוא מי שמלבושיו אינם מכסים את גופו באופן מכובד, לא יקרא בתורה ולא יעבור לפני התיבה. לפיכך, אין למנות לחזן מי שלבוש בחולצה ללא שרוולים, או במכנסיים קצרים, אם החולצה מגיעה קרוב למרפק ויכול לכסות את החלק הגלוי עם טלית יש להקל. הערה: לדעת האשכנזים לכתחילה יש להתעטף בטלית לכבוד התפילה (מ"א יח',ב') לדעת הספרדים, החזן לא חייב להתעטף בטלית. אולם, כאשר החזן לא לבוש בלבוש מכובד נכון שיתעטף (הרב מרדכי אליהו זצ"ל) ואם מתעטף בלילה לא יברך משום ספק ברכות (הראש מחייב ברכה, הרמב"ם לא מחייב)

מה זה פוחח?
רש"י: שכרעיו נראים. ריף רמב"ם הטור והמ"ב: מי שכתפיו מגולות, לפיכך יש מקום להקל בחולצה קצרה.
אולם השו"ע נג',יג': גם מי שזרועותיו מגולות נקרא פוחח. (וכן פסק הב"ח) וכ”כ בישכיל עבדי ח”ז עמ’ שכ”ט
(מכאן שהרגליים צריכות להיות מכוסות עד הברך במקום שנהגו לכסות, כמו כן רוב העולם נוהג להיראות בפני אנשים חשובים במכנסיים שעד הברך לפחות. אולם, במקום שבו נוהגים ללכת במכנס קצר כגון תנועות נוער, או קיבוצים, אפשר ללבוש מכנס שמגיע עד הברך לפחות בכל שאר המקומות ילבשו ארוך)

מי ראוי להיות שליח ציבור?
חולין כד: "תנו רבנן: נתמלא זקנו ראוי ליעשות שליח ציבור ולירד לפני התיבה”. ושאל התוס’ הרי במגילה כד. למדנו שבן שלוש עשרה יכול לרדת לפני התיבה. ותרץ, שבדרך ארעי יכול להיות חזן, אבל לא בקביעות או בתעניות. וכך דעת רוב הראשונים. אמנם הרמב”ן והר”ן סוברים שמי שלא נתמלא זקנו, אף בדרך ארעי לא יהיה חזן, ורק כשאין שם מי שיתפלל יכולים למנות לחזן בן שלוש עשרה.

ואם מדובר באדם בוגר שלא גדל לו זקן? היאך יקיים נתמלא זקנו?
וכן מי שהגיע לגיל עשרים, למרות שלא צמח לו זקן, מותר למנותו לחזן קבוע, שהואיל וברור לכל שהוא גדול, אין בכך גנאי לציבור ולתפילה (שו”ע נג, ו-ח). ובדומה לזה כתבו כמה אחרונים (פמ”ג ובאו”ה), שנער צעיר שאחד מהוריו נפטר, אם לא נתמלא זקנו, לא יהיה חזן קבוע בתפילת שחרית ומנחה, אלא יסתפק באמירת קדיש. אבל בתפילת ערבית, שאין בה חזרת הש”ץ, יוכל להתפלל באופן קבוע.

נתמלא זקנו - כבוד ציבור או כבוד שמים? (כולל מקורות)
שו"ע: ע"פ הרמב"ם הטעם לאסור הוא מפני כבוד הציבור וכתב הב"י שאם רצו הציבור למחול על כבודם
נראה שהרשות בידם. וכתב הראש (כלל ד' סימן יז') שאע"פ שהציבור מוחל על כבודו, אין למנותו.
הב"ח: שאין זה כבוד הציבור שישלחו לפניו יתעלה, מי שאין לו הדרת פנים להליץ על הציבור
הב"ח בהמשך דבריו האריך עוד בענין האמור, וז"ל: "ותו, דאם כן כל הני תקנות שתקנו חכמים מפני כבוד הציבור, 'שלא לגלול ספר תורה בציבור (יומא ע. - "...אין גוללין ס"ת בציבור מפני כבוד ציבור", וברש"י: מפני כבוד ציבור - שיהו מצפין ודוממין לכך"), וכן 'אשה לא תקרא בציבור מפני כבוד הציבור' (מגילה כג.), ו'פוחח לא ישא כפיו' (שם כד. - "פוחח - פורס את שמע ומתרגם, אבל אינו קורא בתורה ואינו עובר לפני התיבה ואינו נושא את כפיו", וברש"י: "פוחח, במסכת סופרים מפרש, כל שכרעיו נראין, ערום ויחף מתרגם ערטילאי ופחח... אבל אינו קורא בתורה - משום כבוד תורה, וכן לפני התיבה, וכן בנשיאות כפים גנאי הוא לציבור"), וכן 'קטן לא ישא את כפיו' (שם) - שאין כבוד של ציבור להיות כפופין לברכתו (רש"י שם), אם אתה אומר דרשאין למחול א"כ לא הועילו בתקנתם כלום, דכל ציבור יהיו מוחלים, ותו דנעשו ישראל אגודות אגודות, ציבור זה ימחול וציבור זה לא ימחול, אלא ודאי אין בידם למחול לעקור תקנת חכמים".

ואם מדובר במניין של צעירים בגילאי 14 שאין שם מי שנתמלא זקנו?
מנין של צעירים כגון בישיבה קטנה שיש להם מנין קבוע – מבלי שיהיה ביניהם מי שנתמלא זקנו, יוכל להתפלל גם שחרית ומנחה מי שלא נתמלא זקנו. (הליכות שלמה, וכ"כ בספר בית ברוך)

מי ראוי להיות שליח ציבור? | מלוקט ומסוכם ע"פ מה שכתב בילקוט יוסף.
ידקדקו אנשי הקהל והגבאים לחזור אחר שליח צבור יותר גדול בתורה ובמעשים טובים, והיותר הגון שאפשר למצוא שיתפלל בימים הנוראים ולומר סליחות. ונכון שיהיה לפחות בן שלשים שנה, וכן התוקע בשופר ישתדלו שיהיה ירא שמים ובן תורה. ישנם כללים נוספים שאותם כתב מרן בשו"ע (סימן נג', סעיף ד') שליח ציבור (בפרט בימים הנוראים) צריך שיהיה הגון, עניו, מרוצה לקהל, שאינו מגלח בתער, מעביר על מידותיו, קולו ערב, רגיל לקרות בתנ"ך וכיוצב'. לכתחילה היכן שאפשר, אין למנות ש"ץ רווק לעבור לפני התיבה בימים נוראים. לעומת זאת אם יש רווק ת"ח ונשוי שאינו ת"ח, הת"ח קודם.

במשנה במסכת תענית דף ב: נמנו תכונותיו ומעלותיו של ש"ץ הראוי לרדת לפני התיבה: "זקן ורגיל (לשון רש"י: רגיל להתפלל ותפלתו שגורה בפיו ולא יטעה שכל חזן שטועה סימן רע לשולחיו), ויש לו בנים, (רע"ב: שמתפלל בכוונה | תפארת ישראל: שיהיה טפלא תלוי ביה, כדי שיתכוון טפי) וביתו ריקם [עני], כדי שיהא לבו שלם בתפילה". ובסוגיית הגמרא שם הוסיפו: "ופרקו נאה [שלא יצא עליו שם רע] שפל ברך [עניו], ומרוצה לעם ויש לו נעימה וקולו ערב". ועל שליח ציבור שאינו הגון דרשו את הפסוק (ירמיה יב', ח') "נָתְנָה עָלַי בְּקוֹלָהּ עַל כֵּן שְׂנֵאתִיהָ"

מה דין שליח ציבור בימים נוראים?
יש מסכת שלימה בתלמוד הבבלי וגם בירושלמי (מסכת יומא) שם מפורטת עבודת כה"ג. וידוע שאסור לכה"ג לשאת גרושה. מדוע? שאם יתן עינו באשה נשואה יכול להרוג את בעלה עם שם ה' המפורש. נשאלת השאלה והרי כל הכהנים שהיו שם היו שומעים את שם ה' המפורש והיו כורעים ומשתחווים, והרי כעת כולם יכולים לעשות כן ולא רק כה"ג. אלא שאחד הניסים שהיו בביהמ"ק שכשהיו יוצאים משם היה משתכח מכולם שם ה' המפורש. (רעיון יפה ששמעתי מפי הרה"ג מאיר אליהו שליט"א)
עיקר עבודת הימים הנוראים היא עבודת התפילה: "ונשלמה פרים שפתינו" הרשב"א (רבי שלמה בן אברהם אבן אדרת)
כל התפילות הם כנגד הקורבנות, הבמה היא כנגד המזבח, הפרוכת היא כנגד הפרוכת שהייתה מבדילה בין הקודש לקודש הקודשים, והארון עצמו בפנים הוא כנגד קודש הקודשים והכהן גדול הוא כנגד החזן שמתפלל.
וממילא צריך שהחזן יהיה דוגמת הכה"ג ואם הוא רחוק מדוגמת הכה"ג הוא מעלה רוגז לעליונים (באור הלכה העתיק את תשובת הראש) אם ממנים שליח ציבור שאינו הגון, סוף דבר העיר הזאת הולכת מדחי אל דחי וישארו ללא מורה וללא מנהיג.
מה דינו של זמר שקולו ערב אך אינו ירא שמים בתכלית וקולו ערב יותר מת"ח המצוי בקהל?
כתב הרא"ש: "אבל נתרעמתי על חזני הארץ הזאת שהם להנאתם מנגנים להשמיע את קולם ואפילו הוא רשע גמור, ובלבד שהוא נעים זמירות". והרי"ף מוסיף ואומר: שאם ממנים חזן שאינו הגון מעלים רוגז לעליונים על כל הציבור כולו. ששליחו של אדם כמותו רחמנא ליצלן. ומבואר בדבריהם שעיקר מעלת הש"ץ היא ביראתו ולא בקולו, (סנהדרין קו - רחמנא ליבא בעי) וכדברי המרדכי בשם תשובת הגאונים שהביא הדרכי משה שתלמיד חכם שאין קולו ערב עדיף על ש"ץ עם הארץ שקולו ערב. ודין זה הובא ברמ"א.

מוסר מצמרר בגנות חזנים שאינם ראויים.
הרב יונתן אייבשיץ בספרו יערות דבש חלק א', דרוש סליחות דרוש ה'
: ואנו בעו"ה אין שמים על לב לשוב אל ה' והולכים בקרי וחושבים כי זהו עיקר ראש השנה שהחזנים השוטים מזמרים בקול ענות חלושה ויבוא גם השטן להתייצב בתוכם נתנה עלי בקולה ע"כ שנאתיה ומלאכי השרת ממש אינם אומרים שירה ואיך נשיר ונרים קול בשיר של שטות והוללות... למעלה אש לא נופח וחיות הקודש זעים מפחד אש ולמטה משוררים החזנים בחזיונות קשה קורא בקול הכסילים אשר תחת השיר מחלת לב ויוחיל עד בוש אשר לעומתו יאמרו וירוֹם כְּאוֹב מארץ קולו וזה מדבר וזה בא, קטיגור נעשה סניגור על שלשה רגזה ארץ מתקוממה לו בושני מכם פרושים טהורי לב איך לא תשימו לב לירא ביום הנורא הזה והלא טוב לכם לישן ביום הזה משתעמדו לשמוע בקול השוטים ההם ושר בשירים על לב רע כי אין להם כוונה ופניה לשם שמים כלל וכל ענינם לשורר ולהמתיק הנעימה כצפצופי עופות טמאים יוליכו את הקול וטמא טמא יקרא וענתה לכם השירה הזאת לעד כי בעו"ה ארכו הימים חדל כל חזון וחכמה והוא מבלי תת מקום לתפלה נכונה ולקרוא לה' ממעמקים ולבחור שליח ציבור שיש בו מעלות ויודע למי מתפלל והוא כלו מחמדים נא ונא אחיי אל תרעו בזה עבדו את ה' ביראה גורו לכם מהדין ועשו בכל אופן לילך בדרכי ה' כי הוא עושה שלום במרומיו כמ"ש כי מערב מים באש אף אתם יהיה לכם שלום. (ללמד שאם אין שלום בקהל פגם הוא להם וקטרוג. ועוד שאם אין שלום בקהל או שיש אחד שונא לש"ץ עלול לעכב התפילה ולכן טוב שימחלו זה לזה בטרם יחל הש"ץ להתפלל) כי באים יחד אוהב ואויב באגודה אבל הלבבות חלוקות זה לסתור וזה לבנות כמו אש לשרוף ומים לכבות וכו'.

והחזן לפני שעולה יאמר: "רבונו של עולם יודע אני שאיני כדאי לבקש על עצמי וכ"ש על אחרים, אין לי פה להשיב ולא מצח להרים ראש מה אני ומה חיי?" ויעשה תשובה ויתפלל ברעד ובזיע כעני השואל בפתח בתחנונים יבוא. וכפי שמובא באור החיים הקדוש 4 תנאים יש לקבלת התפילה. א. צריך שיהיה כעני בפתח, בתחנונים. ב. יכון את תפילתו למקום שנקרא: מקור הרחמים. ג. יתפלל בעת רצון. (בשעה שהציבור מתפללים, או בחצות לילה, או בעלות השחר, או בזמן קיום המצווה שאז התפילה נשמעת ביותר) ד. יפרט בקשתו. (ומי שלא קובע עיתים לתורה אינו ראוי להיות חזן כל השנה עאכ"ו בימים נוראים ומי שאשתו הולכת בגילוי הראש פסול מלהיות חזן כל השנה עאכ"ו בימים נוראים עיין שו"ת באר משה חלק ח' סימן נא') עוד מובא ביביע אומר חלק י' סימן ח': המגלח בתער פסול מלהיות חזן כל השנה עאכ"ו בימים נוראים. הרב עובדיה ביחווה דעת: מי שילדיו לא לומדים בתלמוד תורה פסול מלהיות חזן עאכ"ו בימים נוראים) וצריך החזן לבטא כהוגן את המילים והאותיות שלא יאמר כ' במקום ח', א' במקום ע' וכיוצב'. וצריך לידע ההלכות מתי עליו להוציא את הקהל י"ח כגון: "ה' א-לוהיכם אמת" ומי שאינו יודע לקרוא כהוגן את הקדיש ואומר בריכו במקום בריך הוא, או יתקדל במקום יתגדל וכיוצב' ויש שבמקום ז' אומרים ש שנשמעת כמו ס' ואומרים למען תשכרו (מלשון שכר) במקום תזכרו (מלשון זיכרון) ויש אומרים שכל דבריו אמת וסדק במקום וצדק. (מרוב דקדוק סדק את התפילה) ויש שבמקום ה' הוגים א' ובמקום לומר: מהרה בימנו אומרים מארה בימנו רח"ל ויש מלרע ומלעיל. וא-הבת (מלעיל) (בעבר) ואהבת (מלרע) ויש לדקדק ולשים לב לאותיות הדגשים. כי האומר עננו ומדגיש את האות נ' (מלשון עינוי) במקום לומר: עננו (מלשון בקשה ותחנונים שיענה ה' לתפילתו) וה"ה לתפילת ערבית כשאומרים: "המלך יעננו ביום קראנו", ויש לשים רווח בין הדבקים, כגון: על לבבך ולא יאמר מהר עלבבך, וכן עשב בשדך, וכן וראיתם אותו ולא וראיתמותו (מלשון מוות) ועשיתם את ולא ועשיתמת, וזכרתם את ולא וזכרתמת וכיוצב' ומי שאינו בקיא בהלכה כיצד יהיה שליח ציבור ויכשיל את הקהל וישא עוון כולם?

מה דין ירא שמים שאשתו הולכת בגילוי הראש בימים נוראים ובשאר ימים? (העתקתי מילה במילה את התשובה הנפלאה שענו בבית ההוראה המרכזי לדיינות דין ודפח"ח וזה לשון התשובה: הנה, לראש השנה ויום הכיפורים צריך להיות השליח ציבור ריקן מעבירות, ואשה כזו חייב הבעל לגרשה, כמבואר בשו״ע (אהע״ז סי׳ קטו סעי' ד) וכן הוא בגמרא (גיטין צ ע"א), ואם כן כשדר עמה חשיב דאינו מנוקה מעון, ואינו יכול לשמש כש"ץ. וגם בשאר ימים, לדעת המהרש״ל (סי' כ, מובא לקמן באות לט* מחוט השני סי' עה) דוקא אם ״אינו רשע״ ראוי לשמש כשליח ציבור, משמע דאם הוא רשע, אינו ראוי לכך. ובהגהות מיימוני (אישות כד יא) מבואר, דהדר עם אשה ההולכת בגילוי שיער מקרי ״רשע״. ואף דבגמרא לפנינו (גיטין שם) הגירסא ״אדם רע״ ולא כגירסתו ״רשע״, ולפי גירסא זו אינו בכלל רשע. וגם יש לחלק בין זה הנחשב רשע ממש לבין ההוא דאמרינן עליה ו״נקרא רשע״, ובנידון דידן הוא לכשעצמו ירא שמים. אמנם כיון דאיסור זה של גילוי הראש קל בעיני העם, ויש לעשות מעשה למען ידעו שהוא איסור חמור, וגם אינו ניצול מדין "שיער אשה ערוה" {דבודאי הוא אומר דברי תורה וברכות כנגדה}, מוטל החיוב על הקהל שלא יעמידו שליח ציבור כזה אפילו על שאר יומי. אמנם, במקום שהמנהג שהבעלי בתים כשהם אבלים ל״ע או ביארצייט עומדים לפני התיבה, אולי קשה למנוע זאת בימות החול, והכל לפי המקום והזמן. אבל בראש השנה, הדבר ברור דאינו ראוי להיות שליח ציבור, ואפילו בשאר יומי, אין למנותו על ידי הקהל. אמנם בנידון דידן דהוא ירא שמים, ואולי יש אונס שמחמתו אינו יכול לגרשה, ואפילו הוא אונס ממון, עיין מהר"ם שיק (יו״ד סי' יט) ושו"ת נטע שורק (יו״ד סי' א) ולא אחליט בדבר זה לאיסור, ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות (שו״ת מי יהודה או״ח סי׳ יד) 

מה דין שליח ציבור שידוע שהוא מכשיל את הרבים אך קולו ערב והציבור לא מעירים לו?
בעוונותינו הרבים, ירדה חלישות הדעת גדולה וכיום גבאים רבים הם עמי ארצות ואין להם יד ורגל בהלכה, ואף על פי שכוונתם רצויה וודאי יקבלו עליה שכר, לא ימלטו מעונש הכשלת הרבים והעוון תלוי על צווארם.
ואע"פ שאין הקב"ה מואס בתפילת הרבים, שנאמר: "לא בזה את תפילתם", על כגון זה נאמר: "רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה". וחייב כל מי שיש כח בידו להזהיר והמזהיר והנזהר ירבה שלומם כנהר.
וזכות הרבים תעמוד לו ולזרעו עד סוף כל הדורות.

להלן דברי קודשו של הגרי"צ: כשנשאל בעניין זה מה המשמעות לדינא לגבי אדם שמחטיא את הרבים. האם הוא מצטרף למניין, האם אפשר להעלותו לתורה, האם הוא יכול להיות ש"צ, האם כשר לעדות. וזה לשונו:
נקדים את הרמב"ם בפ"ג מהלכות תשובה ה"ו, שם הוא מונה את אלו שאין להם חלק לעוה"ב. ואלו שאין להם חלק לעולם הבא אלא נכרתין ואובדין ונידונין על גודל רשעם וחטאם לעולם ולעולמי עולמים. המינים. והאפיקורוסים. והכופרים בתורה. והכופרים בתחיית המתים. והכופרים בביאת הגואל. והמשומדים. ומחטיאי הרבים. הוא אחד מהנמנים שאין להם חלק לעוה"ב. דהיינו אדם שלא רק שחטא בעצמו, אלא גם החטיא את הרבים. זה הרי דבר שאין לו סוף, כמה אנשים החטיא, עשרות, מאות, אלפים אולי ח"ו, ואולי גם הבאים אחריהם כי חברך חברא אית ליה, ומי יודע היכן זה נגמר, והחשבון מהעון שלו תופח והולך וכו'.
 
עוד כותב הרמב"ם: אחד שהחטיא בעון גדול כירבעם וצדוק וביתוס, ואחד שהחטיא בדבר קל, אפילו לבטל מצות עשה. דהיינו, לא צריך שיחטיא בעוון גדול וחמור כמו ירבעם בן נבט, אלא גם אם החטיא בדבר קל, נמנה כאחד ממחטיאי הרבים. ואומר הרמב"ם אפילו לבטל מצוות עשה, ק"ו על מצוות לא תעשה. לכאורה משמע שמדובר רק על איסורי דאורייתא, אבל לא על איסורים דרבנן.

הרמב"ם בסוף הלכות איסורי ביאה (פכ"ב ה"כ) כותב, דברנו על זה בעבר, לפיכך ראוי לו לאדם לכוף את יצרו בדבר זה ולהרגיל עצמו בקדושה יתרה ובמחשבה טהורה ובדעת נכונה כדי להנצל מהם. כיון שיצה"ר גדול, לכן אדם חייב להיות רגיל בקדושה כדי להינצל. ובהל' כ"א כתב, וכן ינהוג להתרחק מן השחוק ומן השכרות ומדברי עגבים, שאלו גורמין גדולים הם, והם מעלות של עריות. עמדנו על המושג הזה מעלות של עריות, ואמרנו שכנראה הכוונה על דרגות של קדושה, שע"י המעלות האלו אדם זוכה להתרחק.

הזכרון יוסף מאריך על זה בסימן י"ז, וזה לשונו: "חיל ורעדה אחזתני, בכל צרותיהם לי צר, על דבר הפרצה הגדולה שעשו פריצי בני עמנו במקומם, לעבור בשאט נפש על דת ודין תורתנו הקדושה ודת יהדות, ולא לבד החילול יום טוב, בעשיית רקודין ומחולות שגזרו על זה חז"ל, ואפילו באנשים לבד ונשים לבד, וכו', אלא אף זו שעשו בהאי גיסא חינגא, וחוללו במחולות נערים [בני בלי תרבות] עם בתולות, ונתערבו בהם גם אנשים ונשי אנשים, ושעירים ירקדו שם. אוי לנפשם כי גמלו להם רעה לעבור על דת בפרהסיא, והתורה חוגרת שק עליהם, רחמנא לישיזבן מהאיי עונשא" וכו'. (ועל אחת כמה וכמה מי ששר בפניהם וכל מי שמחזק את ידיהם) וכל רב ומורה בעירו מחוייב למחות ולבטל הרקודין והמחולות, ומכ"ש בחורים ובתולות יחד, וק"ו בן בנו של ק"ו להאספסוף אשר בקרבו ותערובת אנשים ונשים וכו'. ואין לך דרגא להסתת יצה"ר "ומעלה" לזנות יותר מזה, הוא משתמש באותה מלה של הרמב"ם, באותו סגנון, כנראה הוא לקח את הלשון מהרמב"ם. משמע שהוא מתכוין לומר שזה מביא לעבירה. שמתבוננים ומביטים בפני הנשים והבתולות בעת הרקוד, ואוחזין מעשה אבותיהם בידיהם של הנשים, וקורא אני עליהם יד ליד לא ינקה מדינה של גיהנם. ולפעמים מחבקים ומנשקים למלאות תאותן ובאים לידי מעשה ער ואונן. ולפעמים ימתיקו עי"ז סוד יחד להתיחד ביום או בלילה, והיה במחשך מעשיהם, וח"ו ומלאה הארץ זמה וכו'. והוא אומר, כללו של דבר, אין לך גדר ערוה גדול מזה, לבטל המחולות והרקודין של אנשים ונשים יחד, בין נשואות ובין פנויות, שאין לך דרגא לזנות ומעלה לעריות והרגל לעבירה, יותר מזה. שוב הוא חוזר על אותו לשון כמו הרמב"ם, מעלה לעריות. ואנחנו שקבלנו תורתו מחוייבין לעשות גדר וסייג, שלא יעשו כן.

ממילא, אם מדברים על מחטיאי הרבים מהסוג הזה, ודאי שזה חמור מאד. מי שמחטיא בעבירה כ"כ גדולה, הרי לפי הרמב"ם אפילו על נגיעה בדרך חיבה חייבים מלקות, ודאי שאדם כזה נחשב בכלל מחטיאי הרבים, ופסול לעדות. כמו כל אדם החשוד על העריות, או שהוא בעצמו חשוד או שהוא מחטיא את הרבים. אולי לעדות בדיני ממונות הוא יהיה כשר, אבל בדיני קידושין וגטין כיון שבענייני עריות הוא מזלזל, חוטא ומחטיא, ודאי שהוא פסול להעיד על דברים אלו.
 
אבל לא רק זה, אותו הדבר לגבי להעלות אותם כשליחי ציבור. יש תשובה של הרי"ף שש"צ שמנגן בשירי עגבים, אסור להזמין אותו ש"צ. וכמו שמוזכר בספרים ומובא גם בפלא יועץ, מסלקים אותו. הרדב"ז בחלק שני סוף סימן קט"ז מביא גם את התשובה של הרי"ף, ועוד פוסקים מעתיקים זאת, ש"צ שהוא נעים קול, זכה לקול יפה אבל משתמש בו לרעה, ומזמר בבתי משתאות בשירי עגבים ובשירים של דופי, מוחים בידו. ואם אינו רוצה לשמוע מעבירים אותו. לא נותנים לו להתפלל ש"צ. וק"ו בימים נוראים, בודאי שא"א להזמין אותו. זה דינם של מחטיאי הרבים כלפי הנושא הזה.
 
אם היה אפשר שלא לצרף אותם לעשרה, ולא להעלותם לתורה, היה טוב. אבל לצערינו כיון שהרבה אנשים מזלזלים באיסור הזה, כמו שיש הרבה אנשים שמגלחים בתער רח"ל, לא מבינים שזה אסור, א"כ להזמין אותם לש"צ ודאי שאסור, נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה. אבל להעלות אותם לתורה, דהיינו שיהיו חלק מהשבעה גוברי, אם אפשר להעלות עוד אדם נוסף לשבעה ולא לצרפם למנין עשרה, זה הכי טוב. אבל כיון שהם פרצו בעבירות האלו, האיסור הזה קל בעיניהם, הם חושבים שזה חומרא ולא מבינים שהדברים ממש אסורים, אלו מצבים שיש בפוסקים שמקילים בזה. ובראשם ובפרט בעל בנין ציון. אפשר להעלים עין מזה. אבל למנות ש"צ, שהוא שליח ציבור בינינו לבין הקב"ה וכו'. עד כאן תוכן דבריו שנמסרו בשיעורו השבועי.

מה דין אדם שמתחזק ומרקיד מעורב וקונה התפילות במקום שמוכרים ועולה שליח ציבור?  
מובא בילקוט יוסף ששליח צבור שיש לו קול ערב, ומסלסל בקולו הערב והנעים בתפלתו, ומכוין לשם שמים, ושמח בלבו על שנותן הודאה להשי''ת בנעימה, תבא עליו ברכה, (שכן אמרו בפסיקתא רבתי: ''כבד את ה' מהונך, ממה שחננך, שאם היה קולך ערב ונעים, והיית יושב בבית הכנסת, עמוד וכבד את ה' בקולך'') ובלבד שיתפלל בכובד ראש ובענוה, באימה וביראה. אבל אם השליח צבור אינו ירא שמים, עאכ"ו שמשתמש בקולו להכשיל את הרבים ולהרקיד בנות ובנות יחד בערבובייא, ובא לתפילה להשמיע קולו כדי שישבחוהו העם על קולו הנעים, הרי זה מגונה, ועל כגון זה נאמר: נתנה עליו בקולה על כן שנאתיה. ומי שהוא שנוא לפני המקום כיצד ייעשה מליץ יושר בעדם? ותפקיד הרב להאיר את עיניו ולחזק אותו בדרך התשובה ולהסביר לו שעד שיזכה לעזוב את מעשיו הרעים מצד ההלכה לא ראוי שיעלה חזן אם בעל מידות טובות הוא, מיד יבין ואם ואם עולה בכח ואינו שומע, אין לענות אחריו אמן וצריך הציבור לצאת החוצה ולהשאירו לבד כמנודה ח"ו.
 
והביא הב"י את תשובת הרשב"א שכתב:
 "שחזן אין מסלקין אותו מאומנותו אלא אם כן נמצא בו פסול ויש ראיות לדבר",הדרכי משה כתב בשם הכלבו "ש"ץ שמרננים אחריו שנתפס עם נכריות או שמסר אדם מישראל אם יש עליו עדים מעבירים אותו". וודאי שאם הש"ץ מכשיל את הרבים מעבירים אותו ואם אינם מעבירין אותו העוון תלוי על צווארם. שכן אדם שרואה שנעשה עוול לחברו צריך למחות בידי עושי העוולה.
ומקיים בכך 2 מצוות. א. שמציל עושק מיד עושקו שנאמר: "לא תעמוד על דם רעך". ב. להוכיח החוטא שלא יחטא. "הוכח תוכיח את עמיתך" ואם אינו יכול שאין הציבור שומע לו, לפחות יביע מחאה כנגד המעשה הנ"ל.

ויעשה כן מתוך דאגה לחברו ולציבור כולו ומתוך אהבת ישראל שנאמר: לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא… וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'”. ומי שהיה יכול למחות ולא מחה, נחשב כאילו עשה את אותו החטא. וכמו שאמרו חז”ל (שבת נד, ב): “כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה – נתפס על אנשי ביתו, באנשי עירו – נתפס על אנשי עירו, בכל העולם כולו – נתפס על כל העולם כולו”.

וסופר בתלמוד (שבת נה', א'), שאמר רבי זירא לרבי סימון, עליך להוכיח את אנשי ביתו של ריש גלותא על מעשיהם הרעים. כנראה לרבי סימון היו קשרים עימם, ולכן דרש רבי זירא מרבי סימון להוכיחם. ענה לו רבי סימון, הם אינם מקבלים את תוכחתי, ומדוע שאוכיח אותם בחינם. ראוי כמובן להוסיף, שאנשי שלטון שונאים תוכחה, ומי שיוכיחם עלול לשלם על כך מחיר אישי. לכן סבר רבי סימון, שאם ממילא לא יקבלו את תוכחתו, אין טעם להוכיחם.

ענה לו רבי זירא, אע”פ שלא יקבלו, חובה עליך להוכיחם, וכפי שאמר רבי אחא ברבי חנינא: “מעולם לא יצתה מדה טובה מפי הקדוש ברוך הוא וחזר בה לרעה חוץ מדבר זה”. כלומר לאחר שיוצאת מן השמים הוראה טובה, אין הקב”ה חוזר ממנה, חוץ ממקרה שמדובר באנשים שיכלו להוכיח את החוטאים ולא הוכיחו. וכפי שהיה בעת שגזר ה’ על חורבן בית המקדש. בתחילה גזר להעניש את הרשעים בלבד, וחזר לגזור להעניש את הצדיקים על שלא מחו. וזהו שנאמר (יחזקאל ט, ד): “וַיֹּאמֶר ה’ אֵלָיו עֲבֹר בְּתוֹךְ הָעִיר בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִָם וְהִתְוִיתָ תָּו עַל מִצְחוֹת הָאֲנָשִׁים הַנֶּאֱנָחִים וְהַנֶּאֱנָקִים עַל כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הַנַּעֲשׂוֹת בְּתוֹכָהּ וגו’.

בארו חכמים שבתחילה אמר לו הקדוש ברוך הוא לגבריאל: לך ורשום על מצחן של צדיקים תיו (סימן) של דיו, שלא ישלטו בהם מלאכי חבלה. ועל מצחם של רשעים תיו של דם, כדי שישלטו בהן מלאכי חבלה. אמרה מדת הדין לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מה נשתנו אלו מאלו? אמר לה: הללו צדיקים גמורים, והללו רשעים גמורים. אמרה לפניו: רבונו של עולם, היה בידם (של הצדיקים הללו) למחות ולא מיחו! אמר לה: גלוי וידוע לפני, שאם מיחו בהם – לא יקבלו מהם. אמרה לפניו: רבונו של עולם, אם לפניך גלוי – להם מי גלוי?! והיינו דכתיב (שם ט, ו): זָקֵן בָּחוּר וּבְתוּלָה וְטַף וְנָשִׁים תַּהַרְגוּ לְמַשְׁחִית… וּמִמִּקְדָּשִׁי תָּחֵלּוּ. וכתיב (שם): וַיָּחֵלּוּ בָּאֲנָשִׁים הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר לִפְנֵי הַבָּיִת”. ובאר רב יוסף, שהזקנים הללו שבהם התחילה הפורענות היו “בני אדם שקיימו את התורה כולה מאלף ועד תיו”, ורק את מצוות המחאה לא קיימו, ועל כך נענשו ראשונים. (והמעשה הנורא הנ"ל הבאתי מבעל פניני הלכה הרב אליעזר מלמד שליט"א)

האם מותר להעלות אדם שמגלח זקנו בתער להיות ש"ץ כשיש לו יארצייט?
אדם שעובר עבירה, כגון שמגלח זקנו בסכין, או בתער, אסור למנותו לשליח צבור, ואפילו להיות שליח צבור באקראי כגון ביום פקודת השנה להוריו (יארצייט) אסור. וכל שכן אם הוא מחלל שבת, שהוא פסול להיות שליח צבור. ואם גבאי בית הכנסת  אינם דתיים כראוי וממנים איש כזה לשליח צבור, מוטב שכל אחד מהקהל יתפלל בביתו ביחידות מלהתפלל בבית הכנסת עם שליח צבור כזה. והקולר תלוי בצואר הגבאים, ועתידים הם ליתן את הדין ועתיד השליח ציבור ליתן את הדין על הכשלת הרבים. שנאמר: "בפני עוור לא תתן מכשול ויראת מא-לוהיך אני ה" (נאמן לשלם שכר ונאמן להיפרע כלומר: אני ה' נאמן לשלם שכר למי שיקיים אזהרה זו (ונאמן להיפרע ולהעניש את מי שיעבור עליהן) שהשטן עומד ומחפש בציציות של החזן עבירות ומקטרג עליו ועל כל הקהל כולו שלא מנעו ממנו להיות שליחם. וכל מה שאמרנו הוא רק אם לא חזר בתשובה וממשיך במעשיו הרעים אולם, אם חזר בתשובה ועזב את דרכו הרעה, ראוי למנותו שאין לך דבר שעובד בפני התשובה.
...
תמונה ללא תיאור  תמונה ללא תיאור  תמונה ללא תיאור
תמונה ללא תיאור  תמונה ללא תיאור  תמונה ללא תיאור
   
...


 




שלח לחבר
מדורג 0 מתוך 5, דרגו 0